הרחבת מושב עין ורד

לאחר קום המדינה, בתקופת קליטת העלייה הגדולה בארץ, הציע לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לקלוט עולים חדשים במושבים ותיקים ומבוססים יחסית.<br>בישיבת הנהלה בעין-ורד מיום 13.7.49 דנו בהצעה של ועד הגוש: לקלוט במושב עולים באופן זמני ולהושיבם באוהלים עד שיתקבל התקציב לקליטתם. הנהלת המושב הסתייגה מדרך קליטה זו. ההחלטה העקרונית הייתה לקלוט משפחות של חברים מתאימים, שלא יראו בחיי המושב תחנת מעבר בלבד. ואכן, לאחר דיונים רבים ובעידוד השלטונות, שהבטיחו להגדיל את מכסת המים למושב, נקלטו בעין-ורד בחורף 1950: כ-25 משפחות של עולים חדשים, יוצאי מזרח-אירופה ניצולי השואה.<br>חלק מהעולים חיפשו בעצמם מקום לבנות בו את ביתם, כי לא רצו להמשיך ולהתגורר במחנה העולים, שם גרו לאחר בואם לארץ. הם שמעו שקולטים עולים במושב עין-ורד, ואף כי לא ידעו מהו מושב, החליטו לנסות. חלק אחר מהעולים מצא את דרכו למושב בצורה הבאה: ועדה מהמושב נשלחה למחנה העולים לראיין את המעוניינים, והזמינה אותם לנסות את כוחם בעבודה (חליבה בעיקר). מי שנמצא מתאים - בא למושב.<br>הגברים התחילו לעבוד במשקי הוותיקים. בתחילה גרו במבני ציבור, עד שהסוכנות בנתה את הצריפים למגורי המתיישבים החדשים. אז הביאו גם את הנשים והילדים. כל משפחה שהגיעה עברה "ועדת קבלה" אצל המזכיר רוזנגרטן.<br>באותה שנה היו בגן יותר ילדים דוברי פולנית מאשר צברים, והגננת רותי התלוננה שכל הגן דובר פולנית. בהתחלה הגיעו עשר משפחות ואחר-כך באו השאר. השטחים שאותם קיבלו המתיישבים היו שטחים במרכז המושב, שעד מלחמת השחרור עובדו על-ידי הערבים. בשטחים אלה קמה השכונה החדשה וכינויה - הרחבה.<br>הקליטה הייתה מאורגנת, עם הרבה עזרה מהוותיקים ובדרך כלל ברוח טובה. המושב דרש מהשלטונות להגדיל את מכסת המים ואת האשראי למושב, לצורך פיתוח המשקים החדשים. הוותיקים נתנו מלוליהם לכל חבר הרחבה מספר פרגיות, כדי שתהיה לו "התחלה של משק". מי מהוותיקים שלא תרם את מספר הפרגיות המבוקש - לא ניתנה לו תערובת. בתחילה עבדו המתיישבים החדשים בעבודות ציבוריות ולא כחקלאים. רק לאחר זמן קיבלו חלקה של ארבעה דונמים והתחילו לעבד את האדמה. כל שתי משפחות קיבלו פרד במשותף. כך קמה ועלתה ההרחבה בעין-ורד על הקרקע.<br>ההתחלה לא הייתה קלה - בחקלאות עובדים קשה, בצריפים קר בחורף וחם בקיץ והדרכים דרכי עפר. במהלך חמש השנים הראשונות בנתה הסוכנות לכל משפחה בית של חדר וחצי (בנוסף לצריף), ולאחר כשנה חוברו הבתים לרשת החשמל. הפרות שהסוכנות הבטיחה לא הגיעו מעולם, אבל בשנת 1953 קיבלו אנשי ההרחבה מהסוכנות עצי הדר.<br>הוותיקים התחלקו לקבוצות והדריכו את החדשים כיצד לטעת פרדס, איך להרכיב את העצים ולטפל בהם. את אמצעי הייצור חילקו בין כל החברים ללא אפליה - החדשים היו לחלק בלתי-נפרד מהמושב.<br>הייתה גם עזרה הדדית מסוג אחר - הוותיקים לימדו את החדשים עברית. כאשר באו העולים בדרישות למושב, הטיפו להם הוותיקים: "סבלנות, אנחנו עבדנו הרבה יותר קשה עד שהגענו למה שיש לנו היום". אך ברוב המקרים היחסים בין הוותיקים לחדשים היו טובים מאוד. הרוב המכריע של המתיישבים החדשים נשארו במושב ובנו משקים ובתים לתפארת.<br>מדברי אנשי ההרחבה: "באנו למושב 25 משפחות, ושמונה משפחות עזבו. מי שבחוץ-לארץ היה ציוני ורצה לבנות את הארץ - היה מרוצה ונשאר, אבל היו משפחות עירוניות שהיה להן קשה להסתגל לחיים בכפר. כמו כן הייתה התקופה הקשה של המסתננים, ומספר משפחות עזבו בגלל הבעיה הביטחונית".<br>מתוך: בלהה נחמן, 2000, סיפורי עין ורד - שבעים שנה למושב 1930 - 2000, הוצאת מושב עין ורד. הדפסה | תגובה

חזרה