"יומי הראשון במעברה" - עוזי לוי

"ב-1950 הגעתי מבבל ארצה. אחרי שבוע במחנה מעבר בעתלית הועברתי עם עוד משפחות למעברת תל מונד. הכביש הפנימי לתל מונד על שדרת הברושים שלו משני צדדיו השכיח את כאבינו וצערנו למראה הכביש הראשי הצר העובר בסביבה דלת אוכלוסין וצמחייה. נשמנו לרווחה, אם הכניס לתל מונד היא כה יפה ונעימה לבטח גם תנאי החיים בה יהיו נוחים ובמהרה נשכח את תלאות הדרך וחבלי הקליטה.<br>האוטו עצר! התבשרנו שהגענו למחוז חפצנו - לתל מונד. המראה שנתגלה לעינינו לא היה מעודד ביותר. אנשים הסתובבו ללא כל סדר ומטרה ועל הארץ היו מוטלות ערימות מטלטלים.<br>לאוזני הגיעו קולות הויכוחים של העולים עם מנהל המעברה. ואחרי שירדתי מהאוטו והסתכלתי סביב הייתי גם אני שותף לאכזבת כולם. לא בתים מסודרים ציפו לנו, אלא אוהלים מיושנים וזאת לא במידה מספקת.<br>הורדנו את ילדינו ואת מטלטלנו ונכנסנו לאוהל שהוקצב לנו. היה זה בחודש יוני, החום היה רב. הקב"ה הוציא כנראה לכבודנו את השמש מנרתיקה כדי לקבלנו ב"חמימות". היינו מכוסים זיעה ואבק הדרך, הרוח ה"חמסינית" שנשבה הביאה לאוהלנו חול שכיסה את מצעינו ואותנו - חול אדם ויבש, רצינו לרחוץ את ילדינו וגם בעצמנו להתרחץ וקצת להתרענן, אבל לא היו לנו הכלים והתנאים. היינו שבורים בגוף וברוח.<br>אובד עצות עמדתי והסתכלתי באוהלים המשתרעים משני צידי הכביש שמרחוק נראה היה כמחנה צבאי ולמעשה היה זה מחנה אנשים מתוסכלים, חסרי אונים, אשר עזבו את מולדתם ובתיהם ובאו לארץ חלומם, שכלל וכלל לא נראתה בעיניהם כחלום ורוד ונעים.<br>הוותיקים, שהסתובבו בתוכנו, עודדונו; "יש להצטייד בסבלנות, עוד מעט יטפלו בכם, תקבלו מזון, תלושים, כסף ומצרכים הדרושים".<br>בארבע אחה"צ נקראנו למנהל המעברה. מילאנו כל מיני טפסים וחתמנו עליהם מבלי לדעת את מה אנו ממלאים ועל מה אנו חותמים. המתרגם הסביר לנו באופן כללי את העניינים. היינו די מבולבלים ולא הכל שאמר לנו הבנו וקלטנו. מחשבותינו לא היו נתונות להסברים, רצינו כבר לנוח באוהלינו, להתרחץ, לפתוח את החבילות, להתלבש ולאכול ולהתפרק קצת מהמתח הרב שבו היינו נתונים. קיבלנו תלושי מזון וגם סכום כסף בסך שלוש לירות (סכום השווה לחצי חודש משכורת) מ"משען" בצורת הלוואה ללא ריבית. אחרי כן הופנינו לפקיד מלשכת המס שרשם אותנו לקופת חולים וללשכת העבודה. אחרי ש"סידרנו" את העניינים הרשמיים, הלכנו לצרכניה ושם קיבלנו פנס-נפט, נפט, פתיליה לבישול ומצרכי מזון שונים.<br>הכל היה משונה ומוזר בעינינו; חיים חדשים, מנהגים ונוהלים חדשים והכי גרוע - חוסר ידיעת השפה. בערבו של אותו יום יצאתי עם חבר לטייל כדי להכיר את המקום. במרכז המושבה היו אז שני קיוסקים, בהם אפשר היה לקנות סודה, גזוז, גלידה, גפרורים ועוד אי אלה דברים שלא היו בקיצוב. האנשים בקיוסקים, מי בישיבה ומי בעמידה, שוחחו ביניהם בקול רם, התווכחו בהתלהבות וכשראו אותנו הסתכלו בנו בעין בוחנת ובחיוך של זלזול ורחמים כאחד.<br>הרדיו השמיע שירים שונים בעברית, שאת תוכנם לא הבנו.<br>במרכז היה הדואר, קופת מלווה, שהצטופפו בשני חדרים קטנים. גם לשכת העבודה הייתה בסביבה ובמרחק מה גם המועצה האזורית. על יד לשכת העבודה הזדנב תור ארוך של גברים עצבניים ורועשים.<br>כפי שהוסבר לנו חיכו ל"סידור עבודה". העבודה בימים ההם הייתה בעיית כל הבעיות. ומי שקיבל את ה"פתק" ליום עבודה חזר לביתו - קרי לצריפו או אוהלו - מאושר.<br>המקופחים ביותר היו הרווקים, כי בראש דאגת הלשכה היה קודם לספק עובדה לבעלי המשפחות. וכשהוסבר לי שגם עלי לעמוד בתור ללשכה תפסתי מיד מקום ועמדתי בסבלנות עד שהגיע תורה לפקיד שגורלנו היה נתון בידו.<br>לאושרי קיבלתי את ה"פתק" הגואל והופנתי ליום עבודה לחבר כפר הס, מה בדיוק העבודה בה אעבוד מחר לא נאמר לי.<br>חזרתי לאוהלי, על העמוד היה תלוי פנס ולאורו הקלוש ראיתי את ילדי ישנים. רציתי גם כן לשכב, אבל לא מצאתי לי מנוחה. מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחי, כמו בסרט נע, עברו על פני, ימי העבר, שהיו עדיין כה קרובים, ראיתי את הורי, אחי ואחיותי שטרם עלו איתי. ראיתי את חנותנו מליאת הסחורה והלקוחות, את הבית החם, המרווח על רהיטיו ושטיחיו היקרים. הילדים מסתובבים בחדריהם עליזים ופעילים במשחקיהם ובעיסוקיהם ומורגש שהם נהנים מהרווחה ומהשפע השוררים בבית. בן רגע הכל נשתנה. אנו כעת באוהל דל, צר ומחניק, ההווה עגום מאוד והמחר מעורפל. הלב נצבט בקרבי. קמתי ממשכבי ויצאתי החוצה לעשן סיגריה ולהרגיע את עצבי. סוף סוף גברה עלי עייפותי וחזרתי לאוהלי, שכבתי ונרדמתי מתוך ידיעה ברורה שעלי לקום מחר מוקדם וללכת לעבודה". מתוך: ארכיון לתעוד גוש תל מונד - כתבי אסתרין עמ' 215. הדפסה | תגובה

חזרה